שלום,
עכשיו מתחיל החורף והילדים יותר ויותר בבית, וגם המריבות גוברות…
איך אפשר לגרום לאווירה טובה ורגועה?
והאם אני כאמא צריכה להתערב במריבות שלהם,
או שאפשר לתת להם להסתדר לבד?

המחנך הנודע הרב פנחס ברייער, משיב על השאלה:
מריבות בין אחים ואחיות הן תופעה טבעית ונפוצה מאוד,
ובמקרים רבים יש להן גם פן חיובי:
הבית הוא למעשה “מעבדת חיים”: הילדים מתנסים בו בכעס, אכזבה, קונפליקט
וגם בהשלמה, ויתור וחברות מחודשת.
כולנו מכירים את המשפט: “אני לא אח שלך!”
ושלוש דקות אחר כך הם שוב משחקים יחד…
זה מלמד דבר בסיסי מאוד:
גם כשכועסים מאוד, אפשר להירגע, להתפייס ולהמשיך הלאה.
זו מיומנות חשובה לחיים: להבין שמריבה עם חבר או בן משפחה לא בהכרח שוברת קשר לנצח.
כל האמור נכון כאשר מדובר במריבות רגילות, לא אלימות, ולא בתדירות חריגה.
כאשר יש מריבות קבועות או קשות, חשוב לעצור ולהתבונן. בדרך כלל קיימות כמה אפשרויות:
1. אווירה כללית של חוסר גבולות בבית
יש בתים שבהם יש מריבות בלתי נגמרות.
לעיתים זה נובע מחוסר סמכות או היררכיה ברורה.
ואם אין הירארכיה – יש אנרכיה.
ילדים חשים מתי ההורים לא יציבים או לא עקביים,
וכשאין סדר ברור נוצרת אנרכיה, והמריבות מתרבות.
2. מאבק על תשומת לב הורית
במשפחות ברוכות ילדים, לא פעם המריבות הן דרך לא מודעת להשיג תשומת לב.
ילד מרגיש ש“כשאני טוב ושקט לא רואים אותי,
אבל כשאני רב, מתייחסים אליי”.
הלשנות, תלונות ומריבות הופכים לכלי תקשורת, גם אם הילד עצמו לא מודע לכך.
3. ילד שמייצר שוב ושוב מריבה
כאשר יש ילד שמרגע שהוא נכנס הביתה, תוך דקות מתחילה מריבה
חשוב לבדוק מה קורה איתו.
אף ילד לא בוחר להיות “הבעייתי”.
במקרים רבים מדובר גם בילד אימפולסיבי או עם קושי בוויסות,
שמסתבך בגלל ההתנהגות – ולא מתוך רצון.
במקום לשאול “למה הוא כזה?”, כדאי לשאול: "מה גורם לו להתנהג כך?"
מה הוא מרוויח מהמריבה, ומה חסר לו בלעדיה?
מתי מתערבים במריבה?
כאשר יש אלימות, סכנה או פגיעה ממשית,
חובת ההורים להתערב, להגן ולשים גבול ברור. זהו תפקיד הורי בסיסי.
לעומת זאת,
במריבות רגילות, רצוי לא למהר לפתור לילדים הכול.
כאשר ההשלכות קשורות אליהם,
הם לומדים לקחת אחריות.
למשל: משחק שהוביל למריבה חוזר לארון. המסר הוא כשיש מריבה – יש מחיר.
כשהבעיה עוברת להיות שלהם, רבים מהילדים מפתחים יכולת להתגבר,
להסתדר ולפתור בעצמם את הבעיה.
אם נסכם, בסופו של דבר, מריבות הן לא רק קושי.
הן גם הזדמנות ללמידה, לצמיחה ולבניית כישורי חיים,
בתנאי שאנחנו כהורים מתבוננים נכון, מציבים גבולות, ומזהים מתי נדרשת עזרה עמוקה יותר.