שאלות ותשובות, טיפים והמלצות

שלום לאנחנו וצאצאינו
תודה על מדור הייעוץ!
אשמח לשמוע – איך גומלים ילד ממציצת אצבע? ילד בן 5, חכם ומבין…

אשמח מאוד מאוד למענה
תודה רבה רבה!!!

הגב' לאה גליס, מנחת הורים, משיבה:

​​יש הרגלים שילדים נאחזים בהם בכל הכוח,​והם מעוררים בנו, ההורים, תחושות לא פשוטות:​חוסר אונים, דאגה, והתלבטות איך נכון לפעול –​האם להכריח, לשדל, להבטיח פרסים, ואולי להפחיד ולאיים?
מציצת אצבע היא אחד ההרגלים הבולטים מסוג זה.

עבור ילדים רבים האצבע היא "עוגן" נייד שעוזר להם להירגע,
במיוחד כשהם מרגישים מוצפים, עייפים או חסרי שקט.
ועדיין, באופן טבעי, בגיל חמש הדאגה שלנו גוברת: השיניים הקבועות כבר בפתח, 
ואנחנו ההורים שואלים את עצמנו: איך המציצה תשפיע על מבנה הלסת, על החך, על הדיבור?
לכן זו העת לעצור, להתבונן יחד ולבדוק אם הילד מוכן לתהליך פרידה, כזה שנעשה מתוך שיתוף פעולה ולא מתוך מאבק.

הצעד הראשון: מלחץ להתבוננות
בשלב ראשון כדאי להתבונן בסקרנות ולבדוק: 
מתי בדיוק האצבע נכנסת לפה? האם הילד מוצץ רק כדי להירדם, או שהאצבע היא פתרון ברגעים של שעמום או תסכול?

הרבה פעמים הצעד המרפא ביותר הוא פשוט לשקף בעדינות את מה שקורה, בלי שום לחץ. אפשר לומר משהו כמו: "שמתי לב שהאצבע שלך באה לבקר כשאתה עייף או מהרהר. 
נראה שהיא ממש עוזרת לך להירגע, נכון?"
עצם ההכרה בצורך של הילד היא בעלת משמעות אדירה. 
הילד מרגיש שאמא מבינה אותו ולא באה להילחם בו, 
והוא גם מתחיל לפתח מודעות למה שקורה לו בפנים.

הצעד השני: משליטה לשיתוף פעולה
מתוך החיבור הזה, באווירה של קרבה, אפשר להפוך את הילד לשותף למשימה. 
לא מתוך אילוץ, אלא כהזמנה. למשל: 
"מתוק שלי, עכשיו כשאתה ילד גדול, 
בוא נחשוב יחד על עוד דברים שיכולים לעזור לך להרגיש נעים ובטוח".

ילדים בגיל הזה אוהבים להרגיש גדולים ובעלי יכולת. 
אפשר לחפש יחד מה יכול להרגיע אותו: נשימה עמוקה,
חיבוק דוב, כדור רך ביד, צעצוע אהוב בכיס – 
כל דבר יכול להפוך לכלי מרגיע, כשהוא נבחר מתוך ה'ביחד' איתכם ההורים.

אפשר גם להסכים על התחלה צנועה: בלילה עוד מותר למצוץ, 
אבל מחוץ לבית מנסים את הדרכים החדשות. 
הרעיון הוא לא להכריח, אלא לשתף ולתת לו תחושת בחירה.

הצעד השלישי: מביקורת לחיבור
לפעמים כל מה שצריך זה תזכורת קטנה. אפשר להחליט יחד על סימן סודי: קריצה,
נגיעה עדינה בכתף – סימן שמזכיר בעדינות, בכבוד, בלי מילים, והכי חשוב: בלי לבייש. 
סימן כזה מייצר שותפות, לא ביקורת. 
חשוב לזכור: ביוש ולחץ רק מגבירים את הצורך הרגשי למצוץ,
וגורמים לילד להרגיש לבד מול ההתמודדות.

ולבסוף, מבט רחב וסבלני
אם יש תקופה שבה המציצה מתגברת – אין סיבה להילחץ. 
זהו איתות שהצורך הרגשי של הילד גבר. 
במקום להילחם בהרגל – אפשר להתקרב אליו. 
להציע יותר חיבוק, יותר הקשבה, עוד רגעים שקטים. 
גם דקות ספורות של נוכחות מלאה יכולות לחולל פלאים.

ובכל זאת, אם המציצה נמשכת בעוצמה גם מעבר לגיל חמש וחצי, 
או אם שמים לב להשפעה ממשית על השיניים או על הדיבור – 
כדאי וחשוב לפנות לייעוץ של רופא שיניים לילדים או קלינאית תקשורת.

לסיכום,
יש ילדים שנפרדים מהאצבע מהר, 
ויש שזקוקים ליותר זמן. מה שחשוב הוא לא רק מתי זה נגמר, 
אלא איך הילד מרגיש לאורך הדרך. 
אם הוא לומד להכיר את עצמו, לבחור כלים שמרגיעים אותו, ולהרגיש שיש לו גב אוהב ותומך – אז גם אם הוא עדיין מוצץ פה ושם, משהו פנימי, עמוק וחזק כבר נבנה. 
התפקיד שלנו הוא ללוות, לסמוך, ולתת לתהליך להתקדם בקצב הנכון לנו ולילד.​
בהצלחה!!