שאלות ותשובות, טיפים והמלצות

"ואז היא אומרת לי שחברה אמרה למורה שהיא לא רוצה לשבת לידה".
אני מופתעת לגלות שציפי, אישה כבת שלושים, אם לשישה, רועדת בכל הגוף
  "לא יכולתי לעמוד בזה. חשבתי שאני מתמוטטת עוד רגע".

"תסבירי קצת יותר", אני מבקשת ממנה. רוצה להבין עוד.
"את יודעת מה זה שחברה תגיד שהיא לא רוצה לשבת ליד הבת שלי???​ זה סוף העולם!!!"
באותו הרגע הבנתי שאני חייבת דחוף טיפול,​ שאני כנראה לא יודעת להיות אמא… שגרמתי לה לנזק…."

"רגע, רגע", אני עוצרת אותה, שלא כהרגלי. 
"אני רוצה שנסתכל על זה רגע לפני שאנחנו קופצות למסקנות מרחיקות לכת.
 את מספרת שהבת שלך, ילדה בכיתה ג' חזרה הביתה 
וספרה לך שחברתה אמרה למורה שהיא לא רוצה לשבת לידה". ציפי מאשרת בעצב.
 "את גם מספרת שהעובדה הזו טלטלה אותך מאד. 
אני שומעת שהרגש הזה קשה לך מאד להכלה".

"דחיה", הקול שלה נחנק. "אני לא מסוגלת לחשוב שמישהו מהילדים שלי יחווה דחיה".
"מה את מכירה מהרגש הזה"? 
אני משתדלת להיות הכי עדינה שיש. כמו שנוהגים בפצע מדמם וכואב מאד.
"כל שנות בית הספר עברו עלי לבד", היא ממש בוכה. "תמיד הייתי זו שיושבת לבד, שמחפשת ליד מי לשבת ביום הראשון של השנה. שמחפשת את עצמי באולם בתוכניות… זו שכולן שמחות להתפטר ממנה… "
"כואב מאד". אני אומרת לה. "מאד מאד".
"והבטחתי לעצמי שהילדים שלי לא יחוו דחיה. 
אני משקיעה בזה כל כך הרבה מאמץ. קונה להם את הבגדים הכי יפים, 
קמה מוקדם בבוקר כדי לסרק אותן באופן מטופח, משקיעה במכשירי כתיבה יקרים"…
"הכל כדי לא להפגש עם הדחויה שבך", אני אומרת בשקט.
"עם הדחויה שבי"? אני רואה שהיא לא מבינה.

כשאנחנו מתמודדים מול רגש לא נעים בילדות, 
הנפש שלנו מתחילה ליצור מנגנוני הגנה שיסייעו לה להימנע מהרגש הזה, בפשטות,
 כדי לא לסבול.
אלא שרגשות קשים לא הולכים לשום מקום. 
היא מנקרים בפנים גם אם אנחנו מסתכלים עליהם וגם אם אנחנו נמנעים מהם.
הילדים שלנו מחייבים אותנו להסתכל באומץ על הרגשות שלנו.
 לא לחינם שליח ציבור בימים הנוראים יכול להיות רק מי שהוא הורה לילדים… 
הילדים שלנו מעוררים אצלנו קשת רחבה של רגשות. 
כשאת פוגשת רגש לא נעים מול ילד שלך (כמו שציפי נפגשה בדחיה שרצתה כל כך לשכוח ממנה) 
זו ההזדמנות שלך לצמוח, לפגוש את הרגש הזה, לתת לו מקום, 
לכתוב אותו ואת הזכרונות שצפים בעקבותיו.

הבת של ציפי, למשל, לא קיבלה חוסן נגד התמודדות עם דחיה חברתית, 
אלא להיפך בדיוק. 
היא זיהתה מן הסתם בחושיה הבריאים כמה שהנושא הזה מבהיל ומשתק את אימה, 
והבינה במסר לא מילולי שדחיה חברתית היא דבר איום, 
שמה שהיא עברה הוא נוראי, ובעצם בכך חיזקה ציפי בלי לשים לב את הפחד של ביתה מדחיה, 
(מה שעשוי בעצמו לגרום למצבי דחיה נוספים).

כשאנו מונעים מפחד, 
הילדים שלנו מקבלים את אותו הפחד במתנה גמורה מאיתנו ועוברים מסלול לא קל 
מול אותו הרגש שאנו רוצים כל כך להגן עליהם.
אני מציעה לפגוש את עצמנו דרך הילדים שלנו, 
להיפגש עם הרגש, להכיר אותו, להבין אותו. 
מודעות היא כוח, ולערוך הפרדה ברורה בין הרגשות שלי, שקשורים לחוויות עבר שלי, 
לבין החוויה הפשוטה שהילד מביא כרגע.
בהצלחה!

הכותבת היא הגב' ר. קניג.
סופרת, מרצה ומלווה תהליך אישי- רגשי- רוחני במסע לאמת הפנימית שלך.
 לפניות, תגובות והתייעצות: madoruti8@gmail.com